רשלנות רפואית

הוכחת רשלנות רפואית — מה צריך להוכיח

בישראל אין חוק פיצויים נפרד לרשלנות רפואית, כפי שחוק הפלת״ד הוא בתאונות דרכים. העילה היא עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 35 מתאר את ההתרשלות: מעשה שאדם סביר לא היה עושה בנסיבות העניין, או הימנעות ממעשה שאדם סביר היה עושה. סעיף 36 הוא תנאי התביעה: נזק שנגרם בשל אותה התרשלות למי שכלפיו הייתה חובת זהירות.

ארבעת הרכיבים נבחנים כולם. נזק גדול אינו ממלא חובת זהירות חסרה, וסטייה בלי קשר סיבתי אינה מקימה פיצוי.

• חובת זהירות — מושגית, בדרך כלל ביחסי מטפל ומטופל, וקונקרטית: אם רופא סביר היה צופה את הסיכון למטופל הזה
• הפרה — סטייה מסטנדרט הרופא הסביר באותו תחום, לפי הידע שהיה אז, לא לפי התוצאה
• קשר סיבתי — זיקה בין הסטייה לנזק. סמיכות זמנים אינה קשר
• נזק — פגיעה שאפשר לתאר בראיות, לא תחושת עוול בלבד

חובת זהירות

בפסיקה מבחינים בין חובה מושגית לחובה קונקרטית. ביחסים שבין מטפל למטופל החובה המושגית מוכרת בדרך כלל. החובה הקונקרטית שואלת אם היה צריך לצפות את הסיכון הזה, אצל המטופל הזה, בנסיבות שהיו ידועות. לא כל מי שנמצא במוסד חב אותה חובה: הרופא המטפל, איש צוות אחר, והמוסד עצמו — כל אחד לפי תפקידו.

את המוסד תובעים לעיתים קרובות יחד עם המטפל. לפי סעיף 13 לפקודה, מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו תוך כדי עבודתו, גם כשהביצוע היה לקוי, כל עוד לא מדובר במעשה למטרותיו של העובד. לצד זאת יכולה להיטען אחריות ישירה של המוסד: נוהל, כוח אדם, או מערכת שלא מעבירה ממצא חריג. אלה שתי שאלות. אין מניחים שאחת מהן מתקיימת רק משום שהנזק קרה בבית חולים.

הפרה — לא כל תוצאה רעה

הסטנדרט הוא רופא סביר באותו תחום, לא הרופא הטוב ביותר ולא ערבות לריפוי. השיפוט הוא לפי מה שהיה ידוע בזמן הטיפול, לא לפי מה שהתברר אחר כך. נוהג רפואי מקובל הוא ראיה כבדה לסטנדרט, אבל הוא אינו חסינות: בית המשפט רשאי למצוא שגם נוהג נפוץ היה בלתי סביר. סיבוך מוכר, שהוסבר וטופל כראוי, יכול להתממש בטיפול זהיר.

קשר סיבתי

נדרשת זיקה עובדתית — שהנזק לא היה נגרם בלי הסטייה, או שהסטייה תרמה לו תרומה ממשית — וזיקה משפטית: שהנזק הוא מסוג הסיכון שהחובה נועדה למנוע. מחלה שהייתה מתקדמת גם בטיפול תקין אינה הופכת לתוצאה של התרשלות רק משום שטופלה באותו מוסד.

לעיתים הטענה אינה שהנזק היה ודאי, אלא שאבד סיכוי ממשי להחלמה או לתוצאה טובה יותר. אובדן סיכוי כזה הוכר בפסיקה במקרים המתאימים. הוא אינו כלל שחלה בכל תיק, והוא עדיין עומד על חוות דעת שמכמתת את הסיכוי ואת מה שאבד — לא על תחושה שהיה אפשר אחרת.

נזק

הפגיעה צריכה להיות ניתנת לתיאור: מגבלה, צורך בטיפול או בעזרה, פגיעה בכושר ההשתכרות, כאב. אלה ראשי נזק אפשריים, לא מחירון. אין בעמוד זה סכום, אחוז נכות לדוגמה, או מספר מתיק אחר. אם נפסק פיצוי, גובהו נגזר מהאחריות ומהנזק של התיק הזה, אחרי שמביאים בחשבון תגמולים ששולמו או שישולמו בגין אותו נזק, כדי שלא ייגבה פיצוי כפול.

הרשומה הרפואית

חוק זכויות החולה, סעיף 17, מחייב את המטפל לתעד את מהלך הטיפול. הרשומה כוללת, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל ושל המטפל, מידע על הטיפול שניתן, את העבר הרפואי כפי שנמסר, אבחון והוראות טיפול. תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה. במוסד רפואי, מנהל המוסד אחראי לניהול השוטף של הרשומה ולשמירתה כדין.

סעיף 18 מקנה למטופל זכות לקבל את המידע הרפואי מן הרשומה, לרבות העתק. מבקשים את התיק המלא מבית החולים ומקופת החולים, לא רק את מכתב השחרור. תקנות שמירת רשומות קובעות תקופות שמירה שונות לפי סוג המסמך. אין להניח שהתיק נשמר לנצח, ולכן את ההעתק מבקשים סמוך לאירוע ולא שנים אחרי שהזיכרון כבר נשחק.

• קבלה למיון, מהלך אשפוז, סיכום שחרור
• גיליון מעקב, הוראות רופא וגיליון סיעודי — כולל שעות
• מעבדה, דימות והפענוח, לא רק התקליטור
• דוח ניתוח, דוח הרדמה, פתולוגיה אם נלקחה
• טופסי הסכמה, ומה שתועד שנמסר בעל־פה
• הפניות, מרשמים ומעקב בקהילה אחרי השחרור

רשומה חסרה, דלה, או שנכתבה בדיעבד בלי שצוין הדבר, אינה כשלעצמה פסק דין שהייתה רשלנות. כשהמוסד חייב היה לתעד ולא תיעד, או שהתיעוד אבד, הפסיקה מכירה בנזק ראייתי: בית המשפט רשאי, בנסיבות המתאימות, להעביר אל המוסד את הנטל בעובדות שהרשומה הייתה אמורה לברר. זה כלי דיוני. הוא אינו פוטר מהוכחת הנזק, ואינו הופך כל שורה חסרה בגיליון לאחריות.

הסכמה מדעת

סעיף 13 לחוק זכויות החולה: ככלל לא יינתן טיפול רפואי בלי הסכמה מדעת. המידע שיש למסור, באורח סביר, כדי לאפשר החלטה, כולל את האבחנה ואת הפרוגנוזה, את מהות הטיפול, מטרתו, התועלת הצפויה והסיכויים, את הסיכונים לרבות תופעות לוואי, כאב ואי־נוחות, ואת הסיכויים והסיכונים של טיפולים חלופיים או של הימנעות מטיפול. אם הטיפול חדשני, יש לומר זאת. סעיף 14: ההסכמה יכולה להיות בכתב, בעל־פה או בהתנהגות. לטיפולים המנויים בתוספת לחוק נדרש מסמך בכתב.

חתימה על טופס היא ראיה לתהליך, לא תחליף לו. השאלה היא אם נמסר מידע מהותי, בזמן ובשפה שאפשרו בחירה, לא אם יש דיו על הנייר. מנגד, לא כל פרט שלא נאמר מקים עילה. נבחן אם המידע היה דרוש להחלטה סבירה, אם מסירתו הייתה משנה את ההחלטה, ומה הנזק שנגרם מכך. טיפול דחוף, כשאי אפשר לקבל הסכמה ודחייה מסכנת, הוא חריג שהחוק מכיר בו — לא פטור כללי מהסבר כשהמטופל יכול להחליט.

יש תיקים שבהם הביצוע היה בסטנדרט והכשל הוא בהסבר, ויש תיקים הפוכים: ההסבר היה מלא, והסטייה היא באבחון או בביצוע. אין מערבבים את שני המסלולים בלי עובדות לכל אחד מהם.

חוות דעת

בית המשפט אינו קובע סטנדרט רפואי מעיון כללי. תקנה 87 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע״ט־2018: בעל דין שמבקש להוכיח עניין שברפואה מצרף לכתב טענותיו חוות דעת של מומחה בתחום מומחיותו. בלי זה, ככלל, אין במה להוכיח את הסטייה ואת הקשר לנזק. בית המשפט רשאי לפטור מצירוף חוות הדעת או לדחות את מועדה אם יש הצדקה, ורשאי למנות מומחה מטעמו לפי תקנה 88. אלה חריגים, לא נקודת הפתיחה.

המומחה צריך להיות בתחום שבו נטענת הסטייה. אורתופד אינו מחליף נוירולוג, ורופא ילדים אינו מחליף מיילד, כשהשאלה אינה בתחומם. חוות הדעת מתארת את הסטנדרט בזמן הטיפול, את הסטייה הנטענת ואת הקשר לנזק. היא אינה אחוז נכות של ועדה בביטוח לאומי, ואינה מכתב תמיכה כללי. איך בוחרים ומה היא צריכה להכיל — בעמוד חוות דעת מומחה ברשלנות רפואית: מתי חובה ומה תכלול. כשהמסלול הוא ועדה של ביטוח לאומי ולא בית משפט אזרחי, ההכנה אחרת: מדריך ועדות רפואיות.

ביטוח לאומי, פלת״ד, או תביעת רשלנות

רשלנות רפואית היא תביעת נזיקין נגד המטפל, בית החולים או קופת החולים, ולמעשה לעיתים קרובות מול המבטח שלהם. היא שואלת אם הייתה סטייה מסטנדרט. ביטוח לאומי אינו מחליף אותה. קצבה אינה קביעה שהייתה רשלנות, והיעדר קצבה אינו קביעה שלא הייתה.

• נכות כללית וגמלאות — מסלול לפי חוק הביטוח הלאומי, בלי הוכחת התרשלות. אחוז בוועדה אינו האחוז שבית משפט אזרחי יאמץ, ואינו תשובה לשאלת האחריות
• תאונת עבודה — הכרה כשהפגיעה אירעה תוך כדי העבודה ועקב העבודה, לרבות מצבים מוגדרים של פגיעה בדרך. זה מסלול בלי אשם. תביעה אזרחית נגד המעסיק בגין אותה תאונת עבודה אינה, ככלל, הדרך. תביעה נגד צד שלישי — נהג, מחזיק מקום, או בית חולים שנטען שהטיפול המאוחר סטה מסטנדרט — היא שאלה נפרדת. תאונות עבודה
• תאונת דרכים — אם הנזק הוא מתאונת דרכים, הפיצוי הוא בדרך כלל לפי חוק הפלת״ד, נגד מבטח הרכב, בלי הוכחת רשלנות. במקרים של רכב לא מבוטח או נהג שלא אותרו, קרנית יכולה להיות הכתובת. לא ממירים את התאונה עצמה לתביעת רשלנות רפואית. נזק נוסף שנטען שנגרם אחר כך מסטייה בטיפול הוא תביעה נפרדת נגד המוסד המטפל. תאונות דרכים
• סיעוד — פוליסה פרטית היא תביעה חוזית: האם התקיים מצב סיעודי לפי הגדרת הפוליסה. זו אינה שאלה אם רופא התרשל. גמלת סיעוד של ביטוח לאומי היא מסלול אחר, לפי תנאי החוק. תביעות סיעוד

אדם יכול לעמוד ביותר ממסלול אחד. תיק בביטוח לאומי אינו סוגר תביעת רשלנות ואינו מוכיח אותה. תגמולים בגין אותו נזק מובאים בחשבון בפיצוי האזרחי, כדי שלא ישולם פעמיים על אותו ראש. לפני שמדברים על סכום, קובעים איזה חוק חל ונגד מי.

איחור, הסכמה, מעקב — דפוסים, לא תוצאות

שלושה דפוסים חוזרים בפניות. אף אחד מהם אינו עילה סגורה. כולם נבחנים מול הרשומה, ואחר כך מול חוות דעת אם יש בסיס להזמין אותה.

איחור

אבחנה מאוחרת, בדיקה שלא הוזמנה, או הפניה שלא ניתנה — בסרטן, באירוע מוחי, בזיהום, בשבר, בבטן חריפה. איחור כשלעצמו אינו רשלנות. השאלה היא אם התמונה שהייתה אז חייבה בדיקה, ייעוץ או אשפוז שרופא סביר באותה מסגרת היה מבצע, ואם האיחור שינה את התוצאה או קיפח סיכוי ממשי לתוצאה טובה יותר. תלונה שנשמעה וטופלה במעקב סביר, גם אם האבחנה הסופית הגיעה אחר כך, יכולה להיות רפואה תקינה.

הסכמה

ניתוח אלקטיבי בלי הצגת חלופה, סיכון מהותי שלא הוסבר, הסכמה בשעה שהמטופל לא יכול היה להבין, או פעולה שונה מזו שהוסכמה. את הטופס קוראים יחד עם מה שנכתב בגיליון על ההסבר. גם כאן נשארת שאלת הקשר הסיבתי: האם מידע מלא היה מוביל להחלטה אחרת, ומה הנזק שבא מכך. חתימה אינה סוגרת את השאלה, והיעדר חתימה אינו פותח אותה לבדו.

מעקב ומסירה

תוצאת מעבדה או דימות חריגה שלא נמסרה, שחרור בלי הוראה שהמצב חייב, תוצאה שלא נרדפה, מעקב אחרי פעולה שלא בוצע, או רופא בקהילה שלא קיבל ממצא מבית החולים. המסמך שמכריע הוא בדרך כלל מי ראה את התוצאה ומתי. כשל במערכת המעקב יכול להיות של המוסד, לא רק של רופא אחד. הוא עדיין צריך הוכחה, לא הנחה.

באותה זהירות ניגשים גם לתרופה או למינון שלא תאמו אלרגיה או ממצא שכבר היה כתוב, לבחירת ניתוח ולאופן הביצוע, ולטיפול בסיבוך שהוכר בזמן אמת. סיבוך שהוזהר מפניו יכול להיות רשלני אם התגובה אליו סטתה, ויכול להיות תקין אם נוהל כראוי. אירוע סביב לידה — ניטור, עיתוי היילוד — נידון ברשלנות בלידה, כי הרפואה והשאלות שם אחרות. אירוע מוחי — אבחון, הדמיה וחלון טיפולי — נידון ברשלנות רפואית בשבץ מוחי. פגיעת גב שאחריה נשאלת שאלת הטיפול נידונה גם בעמוד השדרה ובפגיעות עמוד שדרה.

תחשיב נזק ברשלנות רפואית — ראשי הנזק

תחשיב נזק הוא המסמך שבו כל צד מציג לבית המשפט כמה, לטעמו, שווה הנזק, ראש נזק אחרי ראש נזק. הפיצוי בנזיקין נועד להחזיר את הנפגע, ככל שכסף יכול, למצב שבו היה אלמלא הרשלנות. לכן התחשיב אינו נוסחה כללית. הוא נבנה מהנכות התפקודית, מהשכר, מהגיל ומהראיות לכל רכיב.

• הפסד השתכרות בעבר — השכר שאבד מיום הפגיעה ועד פסק הדין. מוכיחים בתלושי שכר, בטופסי 106 ובדוחות שומה לעצמאים.
• אובדן כושר השתכרות בעתיד — הפגיעה ביכולת להשתכר עד גיל הפרישה. כאן קובעת הנכות התפקודית, לא רק האחוז הרפואי. ראו נכות רפואית מול נכות תפקודית.
• עזרת צד ג׳ וסיעוד — עזרה בבית ובטיפול האישי, בעבר ובעתיד. נשען על חוות דעת ועל תיעוד של העזרה שניתנה בפועל.
• הוצאות רפואיות, שיקום וניידות — טיפולים, תרופות, נסיעות, ולעיתים התאמת רכב או דיור. שומרים קבלות והמלצות רפואיות.
• כאב וסבל — נזק שאינו ממוני. בית המשפט קובע אותו לפי שיקול דעת: חומרת הפגיעה, אשפוזים וניתוחים, גיל ונכות. בתאונות דרכים יש תקנות שקובעות את החישוב. בתביעת רשלנות רפואית אין תקנות כאלה.
• פגיעה באוטונומיה — כשטיפול ניתן בלי הסכמה מדעת. בית המשפט העליון הכיר בה כראש נזק בפרשת דעקה^[4].
• אובדן סיכויי החלמה — כשההתרשלות הקטינה את הסיכוי לתוצאה טובה יותר. הפיצוי יחסי לסיכוי שאבד, לפי הלכת פאתח והדיון הנוסף בפרשת מלול^[7][8].

אין «מחירון» לרשלנות רפואית, ולכן לא מפורסמים כאן סכומים ממוצעים. שני מטופלים עם אותה טעות רפואית יכולים לקבל פיצוי שונה מאוד, כי השכר, הגיל והנכות התפקודית שלהם שונים. כאב וסבל בלי נכות צמיתה נידון בנפרד בכאב וסבל ללא נכות, ובמחשבון ההמחשה כאב וסבל (מחושב לפי כללי תאונות הדרכים, ולא לפי רשלנות רפואית).

רשלנות רפואית שגרמה למוות: תביעת עיזבון ותביעת תלויים

מות המטופל לא מבטל את עילת הרשלנות. צריך להוכיח את אותם ארבעה רכיבים, ובעיקר קשר סיבתי בין הסטייה מהסטנדרט לבין המוות או קיצור החיים. מוות בבית חולים, כשלעצמו, אינו ראיה לרשלנות. כשההתרשלות לא גרמה למוות בוודאות, אבל הקטינה את הסיכוי לשרוד, נבחנת גם דוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה^[7].

אחרי פטירה יכולות לעמוד שתי תביעות נפרדות. לכל אחת מהן בסיס אחר בפקודת הנזיקין^[1]:

• תביעת העיזבון (סעיף 19). עילת תביעה שעמדה לנפטר בשל עוולה ממשיכה לעמוד לטובת עזבונו. כשהעוולה היא שגרמה למוות, הפיצוי לעיזבון מחושב בלי להביא בחשבון הפסד או רווח שנגרמו לעיזבון בגלל המוות עצמו, ואפשר לכלול בו הוצאות קבורה (סעיף 19(ב)). את התביעה מגישים היורשים או מנהל העיזבון, ולכן צריך צו ירושה או צו קיום צוואה.
• תביעת התלויים (סעיפים 78–80). כשעוולה גרמה למותו של אדם, בן הזוג, ההורה והילד זכאים לפיצויים מהאחראי. הפיצוי הוא על הפסד הממון שסבלו או שיסבלו בפועל בגלל המוות, כולל הוצאות קבורה, ובית המשפט קובע את חלקו של כל אחד מהזכאים. את התביעה מגיש מבצע הצוואה, מנהל העיזבון או היורשים, לטובת התלויים. אם בתוך שישה חודשים מהמוות לא הוגשה תביעה, כל אחד מהזכאים רשאי להגיש אותה בשם כולם או בשם חלקם (סעיף 79).
• שתי התביעות מצטרפות זו לזו. לפי סעיף 19(ד), הזכויות של העיזבון באות בנוסף לזכויות התלויים ולא גורעות מהן. אבל על אותו הפסד לא משלמים פעמיים, ולכן מחלקים את ראשי הנזק בין שתי התביעות.
• מה לא מנכים מפיצוי התלויים. סכום שהתקבל או שמגיע בגלל המוות לפי חוזה ביטוח, כמו ביטוח חיים, וסכום ששולם לרגל האבל, לא מובאים בחשבון (סעיף 81).

יורש ותלוי אינם תמיד אותו אדם. ילד בגיר יכול להיות יורש בלי להיות תלוי, ובן זוג יכול להיות תלוי גם כשהצוואה מורישה את הרכוש לאחרים. לכן קודם קובעים מי התובעים בכל אחת מהתביעות, ורק אחר כך מחשבים.

התיק נבנה כמו כל תיק רשלנות: רשומה רפואית מלאה מהאשפוז האחרון ומהקהילה, תוצאות מעבדה והדמיה מהימים שלפני הפטירה, תעודת פטירה, וחוות דעת של מומחה בתחום שבו נטענת הסטייה (חוות דעת). כדאי לבדוק את מועד ההתיישנות מיד, ולא לחכות לסיום הליכי הירושה.

פסקי דין מנחים ברשלנות רפואית

אין כאן סכומים. כל פסק דין מובא בגלל הכלל שנקבע בו, וכל אחד מקושר לטקסט המלא.

• ע״א 2781/93 דעקה נ׳ בית החולים «כרמל», פ״ד נג(4) 526 (1999) — הכרה בפגיעה באוטונומיה כראש נזק בר־פיצוי, כשטיפול ניתן בלי הסכמה מדעת^[4].
• ע״א 1303/09 קדוש נ׳ בית החולים ביקור חולים (5.3.2012) — היקף חובת הגילוי לפני טיפול: אין חובה לגלות כל סיכון רחוק וזניח^[5].
• ע״א 8151/98 שטרנברג נ׳ צ׳צ׳יק, פ״ד נו(1) 539 — נזק ראייתי: כשאירוע בניתוח לא תועד, הנטל הועבר לרופאים להוכיח שלא התרשלו, בעובדות שהרישום היה אמור לברר^[6].
• ע״א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ׳ פאתח, פ״ד מב(3) 312 (1988) — המקור לדוקטרינת אובדן סיכויי החלמה^[7].
• ע״א 7375/02 בית החולים כרמל נ׳ מלול; דנ״א 4693/05 (29.8.2010) — הכרעה יחסית בקשר הסיבתי. בדיון הנוסף נקבע שהדוקטרינה ממשיכה לעמוד^[7][8].
• ע״א 1326/07 המר נ׳ עמית (28.5.2012), הרכב של שבעה שופטים — בוטלה עילת הילד שנולד עם מום («חיים בעוולה»). נשארה עילת ההורים («הולדה בעוולה»), ובמסגרתה אפשר לפצות על צורכי הילד גם אחרי שהוא מתבגר, לכל תוחלת חייו^[13].
• ע״א 7805/02 הלפרט נ׳ אסותא מרכזים רפואיים (2.8.2004) — התיישנות כשהנפגע לוקה בשכלו. «אפוטרופוס» לעניין סעיף 11 לחוק ההתיישנות הוא מי שמונה בידי בית המשפט. הורים שדאגו לבנם בלי מינוי לא הפעילו את מרוץ ההתיישנות של תביעתו^[12].
• ע״א 2538/15 הסתדרות מדיצינית הדסה נ׳ זר — איחור באבחון ובטיפול. לא כל טעות היא רשלנות, אבל הטיפול הכולל לא עמד בסטנדרט^[9].

פסיקה לפי נושא: איחור באבחון שבץ מוחי · רשלנות בלידה · חוות דעת מומחה רפואי.

התיישנות בתביעת רשלנות רפואית

בקצרה: תביעת רשלנות רפואית מתיישנת בדרך כלל שבע שנים מהיום שבו נגרם הנזק. יש שלושה חריגים עיקריים. אם הנזק עצמו התגלה מאוחר, סופרים מיום הגילוי, בתקרה של עשר שנים מיום אירוע הנזק. אם הנזק היה ידוע אבל ההתרשלות לא, המרוץ מתחיל כשהתעורר חשד, או כשאדם סביר היה צריך לחשוד. בקטין, השנים עד גיל 18 אינן נמנות.

ארבעה כללים שקובעים את התאריך

• הכלל: שבע שנים. תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת שבע שנים מהיום שבו נולדה העילה (סעיפים 5 ו־6 לחוק ההתיישנות)^[3]. ברשלנות הנזק הוא חלק מהעילה, ולכן ככלל סופרים מיום שבו אירע הנזק (סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין)^[1].
• הנזק התגלה מאוחר: סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. אם הנזק לא התגלה ביום שאירע, סופרים מיום שהתגלה. התביעה מתיישנת בכל מקרה עשר שנים מיום אירוע הנזק^[1].
• הרשלנות התגלתה מאוחר: סעיף 8 לחוק ההתיישנות. כשהנזק היה ידוע, אבל העובדות שמראות התרשלות נעלמו מהתובע מסיבות שלא היו תלויות בו, המרוץ מתחיל ביום שבו נודעו לו. העליון הבחין בין שני הסעיפים. סעיף 89(2) חל כשהנזק עצמו נעלם, וסעיף 8 חל כשנעלמו יתר רכיבי העוולה, ובהם ההתרשלות^[10].
• קטין: סעיף 10 לחוק ההתיישנות. התקופה עד גיל 18 אינה נמנית. בפועל, בנזק מלידה או מילדות אפשר לרוב לתבוע עד גיל 25^[3][11]. תביעה של ההורים על נזק שנגרם להם עצמם נספרת בנפרד, ואינה נדחית אוטומטית עד שהילד מגיע לגיל 25.

עוד שני מצבים: ליקוי נפשי או שכלי, והולדה בעוולה

ליקוי נפשי או שכלי — סעיף 11 לחוק ההתיישנות. הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו בגלל ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה לו אפוטרופוס, אינו נספר. אם היה לו אפוטרופוס, לא נספר הזמן שבו האפוטרופוס עוד לא ידע את העובדות שמקימות את העילה^[3]. בפרשת הלפרט נפגע התובע בלידתו ולקה בשכלו, והתביעה הוגשה כשהיה בן 26. העליון קבע שהורים שדאגו לו בלי מינוי של בית משפט אינם «אפוטרופוס» לעניין הסעיף, ולכן תביעתו לא התיישנה. התביעה של האם עצמה, לעומת זאת, נדחתה מחמת התיישנות^[12].

הולדה בעוולה. מאז הלכת המר (2012), כשנטען שמום היה צריך להתגלות בהריון, התביעה היא של ההורים ולא של הילד^[13]. סעיף 10 משעה את המרוץ לתובע קטין, ולכן אין להניח שתביעת ההורים ממתינה עד שהילד יגיע לגיל 25. את המועד בודקים לפי ההורים: מתי נולדה העילה שלהם ומתי נודעו להם העובדות. בנזק שנגרם לילד בלידה עצמה המצב שונה, ושם הילד הוא התובע. ראו רשלנות בלידה.

״קצה חוט״: מתי מתחיל המרוץ כשהרשלנות לא הייתה ידועה

ברע״א 1101/20 שירותי בריאות כללית נ׳ פלוני (21.5.2020) נדונה תביעה על איחור באבחון סרטן צוואר הרחם^[10]. הרשלנות הנטענת אירעה בשנים 2005–2009. המחלה אובחנה במרץ 2011, והתביעה הוגשה בדצמבר 2018. בית המשפט המחוזי הוסיף שנה ״לבירור החבות״ לפני תחילת המרוץ. העליון (השופטת י׳ וילנר) קבע שזו טעות, ופירט את הכללים:

• המרוץ מתחיל כשהתעורר בפועל חשד, ״קצה חוט״, שהתרשלות גרמה לנזק, או כשאדם סביר בנסיבות היה צריך לחשוד. אין צורך בראיות מלאות כדי שהמרוץ יתחיל.
• איסוף רשומות, השגת חוות דעת וההתמודדות עם המחלה והטיפולים נעשים בתוך שבע השנים, ואינם דוחים את תחילתן.
• מי שחושד, מבקש מסמכים ונדחה, צריך להגיש תביעה ולדרוש את המסמכים בהליך גילוי. החריג הוא מקרה שבו הנתבע הטעה וטען שמסמך, שהוא עצמו עובדה מהעילה, אינו קיים.
• כשההכרעה בהתיישנות תלויה בעובדות שנויות במחלוקת, אפשר לברר אותה יחד עם התביעה עצמה ולא כטענת סף. באותו תיק הדיון הוחזר למחוזי כדי לקבוע מתי התעורר החשד.

הקפאת המרוץ בתקופת ״חרבות ברזל״

לפי כל זכות, בתביעה שאינה במקרקעין לא נמנים הימים שבין 7.10.2023 ל־6.4.2024. זה חל אם תקופת ההתיישנות לא הסתיימה לפני 24.1.2024, או הסתיימה בין 7.10.2023 ל־24.1.2024^[11]. כשהמועד קרוב, בודקים את ההוראה הזו לפני שמניחים שהתביעה התיישנה.

מה לא עוצר את המרוץ

מכתב לבית החולים, תלונה או משא ומתן עם המבטח של המוסד אינם, כשלעצמם, עוצרים את המרוץ. מה שעוצר אותו הוא הגשת תביעה לבית המשפט. לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הודאה בקיום הזכות יכולה להתחיל מניין חדש. הודאה כזו אינה מכתב נימוס, ואין להניח שהיא קיימת. טעות בספירה סוגרת תיק שאפשר היה להגיש. את התאריך מחשבים מהמסמכים: מתי נודע הנזק, מתי התעורר חשד, ומי התובע.

כך זה נראה בתיקים: איחור באבחון שבץ מוחי · רשלנות בלידה (תביעת קטין) · חוות דעת מומחה לפני שהמועד חולף.

איך המשרד ניגש לתיק

משרד עורכי דין אריאל פרייברג ושות׳ הוא משרד בוטיק לנזקי גוף. את התיק מנהלים עורכי הדין של המשרד. אין בעמוד זה הבטחה לתוצאה, ואין דירוג או נתון על «אחוזי הצלחה» — אלה אינם דרך ראויה לתאר תיק שעוד לא נקרא.

הייצוג אינו מוגבל לעיר המשרד. לקוחות מגיעים מצפון הארץ, מירושלים, מחיפה, מהדרום ומגוש דן. פגישה ראשונה יכולה להיות במשרד ברמת גן או בתיאום מרחוק. אופן העבודה: למה לבחור במשרד, איך לבחור עורך דין, שכר טרחה.

עו״ד אריאל פרייברג מרצה ומארגן כנסים מקצועיים בתחום הרשלנות הרפואית. זה רקע מקצועי, לא הוכחה לתיק מסוים. הרקע מרוכז בפרסומים והרצאות ובכנסים.

באנגלית: medical malpractice ו־personal injury lawyer in Israel. כתובת המשרד בעברית: המשרד ברמת גן.

מקורות

1. פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיפים 19, 35, 36, 78–81, 89 — נוסח בוויקיטקסט.
2. חוק זכויות החולה, התשנ״ו-1996, סעיפים 13, 17, 18 — נוסח בוויקיטקסט.
3. חוק ההתיישנות, התשי״ח-1958, סעיפים 5, 6, 8, 9, 10, 11 — נוסח בוויקיטקסט.
4. ע״א 2781/93 דעקה נ׳ בית החולים «כרמל» חיפה, פ״ד נג(4) 526 — טקסט פסק הדין.
5. ע״א 1303/09 קדוש נ׳ בית החולים ביקור חולים — אתר הרשות השופטת.
6. ע״א 8151/98 שטרנברג נ׳ צ׳צ׳יק — טקסט פסק הדין.
7. ע״א 3900/14 דנינו נ׳ המרכז הרפואי הלל יפה (כולל סקירת ע״א 231/84 פאתח ודנ״א 4693/05 מלול) — אתר הרשות השופטת.
8. ע״א 7375/02 בית החולים כרמל חיפה נ׳ מלול — פסקדין.
9. ע״א 2538/15 הסתדרות מדיצינית הדסה נ׳ זר — טקסט פסק הדין.
10. רע״א 1101/20 שירותי בריאות כללית נ׳ פלוני (21.5.2020), כולל הפניה לע״א 2387/06 פלונית נ׳ טבע ולע״א 2919/07 גיא־ליפל — טקסט ההחלטה.
11. כל זכות — הגשת תביעת רשלנות רפואית: התיישנות, קטינים ועצירת המרוץ בתקופת ״חרבות ברזל״ — כל זכות.
12. ע״א 7805/02 הלפרט נ׳ אסותא מרכזים רפואיים בע״מ (2.8.2004) — טקסט פסק הדין.
13. ע״א 1326/07 המר נ׳ עמית (28.5.2012) — אתר הרשות השופטת.

המידע כללי ואינו ייעוץ משפטי או רפואי. נבדק ב־29.10.2026.

עמודים קשורים

• רשלנות בלידה
• תאונות עבודה · תאונות דרכים
• עורך דין סיעוד ותביעות סיעוד
• פגיעות עמוד שדרה · מדריך פגיעות עמוד שדרה
• רשלנות רפואית בשבץ מוחי (אירוע מוחי)
• חוות דעת רפואית · ועדות רפואיות
• כאב וסבל ללא נכות צמיתה
• המשרד ברמת גן · צור קשר

שאלות נפוצות על רשלנות רפואית